הם כעסו על אלוהים, התווכחו איתו ותהו למה בחר לברוא אותם דווקא כך. לעומת הקבלה המסוימת של הומואים ולסביות בחברה הדתית טרנסג’נדרים דתיים עדיין נאלצים לרוב להיות עמוק בארון. כנגד העמדה השמרנית המאפיינת את העולם האורתודוקסי יש בתוכו גם רבנים הטוענים שלהלכה קל יותר להתמודד עם טרנסים מאשר עם הומואים
“מאז שאני זוכר את עצמי, הרגשתי שמשהו בי שונה מכולם”, מספר ליאם רובין, בן 20, גבר גבוה עם שיער בלונדיני וכיפה סרוגה. “למדתי בבית ספר ממלכתי־דתי, שבו הבנים והבנות לומדים בנפרד, ולא מצאתי את המקום שלי שם. הרגשתי שאני צריך להיות עם הבנים, אך כל הזמן משכו אותי לכיוון הבנות. כילד, לא הבנתי למה זה מגיע לי – למה אסור לי להיות במקום שבו אני מרגיש שייך. בתפילה, למשל, רציתי לשבת בעזרת הגברים. הייתי לובש מכנסיים, ציצית וכיפה ומזדהה כגבר. היה פער בין מי שאני לבין מה שאני. מגיל מאוד צעיר ידעתי שנעשתה כאן טעות פטאלית. שמשהו בי לא בסדר”.
בשנה וחצי האחרונות יצא רובין מהארון כטרנסג’נדר וכיום הוא פעיל בקבוצה של טרנסג’נדרים דתיים, שקמה לפני כשנה ומונה כ–60 חברים – חלקם הגדול עדיין בארון, חוששים מן הגילוי, מן החשיפה, מתגובת הקהילה הדתית שסביבם ומן ההשלכות החברתיות. לפני כחודשיים, שבוע לאחר שהרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם־צבאית בעלי, קרא ללהט”בים “סוטים” וחולל סערה, צעדו חברי קבוצת הטרנסים הדתיים בפעם הראשונה יחד במצעד הגאווה בירושלים, לצד צועדים דתיים אחרים, סטרייטים ולהט”בים.
בשני העשורים האחרונים הציבור הדתי־אורתודוקסי בישראל משנה באטיות את יחסו להומוסקסואלים וללסביות – מהתכחשות כמעט טוטאלית לתופעה לפני כ–20 שנה ועד להכלה ולסובלנות אפילו במעוזי הבורגנות הדתית השמרנית; המחאה שפרצה השבוע סביב הופעתו של עברי לידר בהתנחלות אלקנה שבשומרון מלמדת מצד אחד על שינוי היחס – זמר הומוסקסואל מוצהר ככל הנראה לא היה מוזמן להופיע ביישוב דתי לפני שני עשורים – אך גם על ההתנגדויות שהשינוי הזה מעורר. ואולם, לעומת היחס להומואים וללסביות, הנושא של טרנסג’נדרים כמעט שאינו מדובר בקרב ציבור זה ואף עלול להיתקל בהרמת גבה, ברתיעה ובסלידה.
רגע מכונן בתהליך שעבר ליאם רובין בנוגע לזהותו המגדרית אירע כשהיה בן 13. “שכבתי במיטה ודיברתי עם אלוהים”, הוא מספר, “שאלתי אותו למה הוא ברא אותי בגוף הזה. ביקשתי ממנו שלא יעשה את זה לאחרים, כי זה ממש סבל. ואז החלטתי להדחיק את זה. רציתי להיות כמו כולם. חשבתי שאם אשכנע את עצמי שאני לא כזה, שאני לא באמת רוצה להיות גבר, זה ייעלם. ניסיתי למחוק את זה. באותו לילה חשבתי שאם יש אלוהים, הוא לא היה עושה לי את זה, ולכן לא יכול להיות שיש אלוהים. הפסקתי להאמין והתחלתי לצאת בשאלה”.
רק בשירותו הצבאי, ביחידת קרקל, חזר רובין להתמודד באופן ישיר עם זהותו המגדרית. “זה התחיל דווקא דרך העניין הדתי”, הוא אומר. “בקרקל פגשתי חיילת דתייה ונהגנו להתווכח. הייתי אז אתיאיסט, וכשדיברתי איתה הרשיתי לעצמי לחשוב מדוע בעצם עזבתי את הדת. ונזכרתי. ידעתי שאני נמשך לנשים, למשל, אבל יש הבדל גדול בין לסבית לטרנסג’נדר. לא הייתי מוכן לגילוי שלמעשה, כל חיי אני לא מרגיש נוח עם הגוף שלי. במשך המון שנים חשבתי שעדיף להדחיק, ופתאום זה הכה בי. זה היה גילוי מטורף”.
ואז גם התקרבת מחדש לעולם הדתי.
“כן. נחשפתי לחסידות, שמציגה דתיות מאוד שונה מזו שהכרתי בבית הספר היסודי. ביסודי לימדו אותנו שאם אתה דתי, בעיקר אסור לך לעשות דברים. בחסידות מצאתי שאפשר לדבר עם אלוהים בשפה שלך. הייתי בוכה ומדבר עם אלוהים, והרגשתי שהוא נמצא אתי בכל מקום. פתאום החיים שלי קיבלו שוב את המשמעות שלהם, ולכן גם יכולתי לחזור לאלוהים. אני פחות ופחות כועס עליו. לרוב האנשים קשה להבין איך עברתי את התהליך הזה ונשארתי דתי, אבל אצלי זה הלך ביחד. אני מאמין שככל שאדם מחובר יותר לעצמו, כך הוא מחובר יותר לאלוהים. האמונה נותנת לי המון כוח: היא מקרבת אותי למשפחה, לעצמי, לחברה. לקח לי המון זמן להבין שאני יכול לכעוס, אבל אני יכול גם להבין שככה נבראתי וזהו זה. הרבה דתיים חושבים שטרנסג’נדרים בעצם מורדים באלוהים, מורדים בבריאה שלו, אבל למעשה זה הפוך: אני נבראתי כגבר, רק בגוף הלא־נכון”.
איך הגיבו בני המשפחה שלך?
“בהתחלה לקח להם זמן להבין, אבל בסופו של דבר הם הבינו אותי, דווקא מהמקום הדתי – ככה נבראתי. זו לא השפעה של החברה, זה לא טרנד, אלא זה האופן שאלוהים ברא אותי. בסופו של דבר, כל המשפחה הגיעה למסקנה הזאת, ואין סיבה להתנגד לזה, כי אין לי כל כך מה לעשות. זה אני”.
והקהילה הדתית? הרבנים, התגובות מסביב?
“יצא לי לדבר עם רבנים שאמרו לי שזה יצר הרע, וגם עם רבנים שקיבלו את זה שכך נולדתי. כל רב מגיב אחרת. ה’ציץ אליעזר’ (הרב אליעזר יהודה ולדנברג, מחשובי פוסקי ההלכה בישראל במחצית השנייה של המאה ה–20, א”ה) נשאל על טרנסים, והוא פוסק שמה שקובע זה מה שרואים מבחוץ. אם אני נראה כמו גבר, אני גבר לכל דבר. היום, בבית הכנסת, אני משייך את עצמי באופן אוטומטי לעזרת הגברים. בכמה בתי כנסת שבהם התפללתי ניגשו אלי אנשים ששמעו על הסיפור שלי וחיזקו אותי, הזמינו אותי להתפלל איתם. החברה הדתית הולכת ומתקדמת למקום של הבנה. ובכל זאת, הסיפור של ההומואים והלסביות שונה מזה של הטרנסים. הומוסקסואליות היא נטייה מינית, היא לא מאיימת על הזהות המגדרית. רבנים יכולים לומר: לא אכפת לנו מה אנשים עושים במיטה, מותר להם להיכנס לבית הכנסת. אבל המקרה של טרנסים שונה, כי מדובר בקשת מגדרית. יש, למשל, טרנסים שלא רוצים לשנות את המראה החיצוני שלהם, אך הם עדיין מרגישים חצויים בין המגדר שלהם לגוף שלהם. הם לא מוצאים את עצמם בבית הכנסת האורתודוקסי, כי הם צריכים לבחור צד – האם הם יושבים בעזרת גברים או בעזרת נשים. זה מורכב”.
ליאם רובין: “אני מאמין שככל שאדם מחובר יותר לעצמו, כך הוא מחובר יותר לאלוהים. לקח לי המון זמן להבין שאני יכול לכעוס, אבל אני יכול גם להבין שככה נבראתי וזהו זה. הרבה דתיים חושבים שטרנסג’נדרים מורדים באלוהים, מורדים בבריאה שלו, אבל למעשה זה הפוך: אני נבראתי כגבר, רק בגוף הלא־נכון”
עמדת ההלכה בסוגיה אכן מורכבת. המקרא מורה בפירוש כי “לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה” (דברים כ”ב, ה’), ומכאן לכאורה שאימוץ לבוש חיצוני והתנהגויות המזוהות עם המגדר השני – אסור. ישנם פוסקים שביקשו לראות כך את התופעה של טרנסג’נדריות ולתבוע מן האדם לאמץ את הזהות המינית שבתוכה נולד. העמדה ההלכתית הרווחת היא שמעמדו ההלכתי של אדם – כגבר או כאשה – לא משתנה עם שינוי הזהות המגדרית. לעומת זאת, הרב אליעזר ולדנברג, מחשובי פוסקי ההלכה בדור האחרון, פסק כבר בשנות ה–50 כי מעמדו המגדרי של אדם יכול להשתנות בעקבות ניתוח שעבר.
עסק עם אלוהים
בלהט ובמבטא אמריקאי כבד מספרת יסכה סמית, בת 65, את סיפור יציאתה מהארון כטרנסית, שאותה היא מגדירה “יציאה מעבדות לחירות”. היא מתגוררת כיום בירושלים, מלמדת הגות חסידית ועוסקת בייעוץ, דמות בולטת בקהילה הלהט”בית הדתית בעיר.
סמית נולדה ב-1951 למשפחה יהודית בניו יורק. “מאז שהייתי בת חמש, הרגשתי שאף אחד לא רואה אותי כפי שאני ראיתי את עצמי”, היא מספרת. “הרגשתי שיש לי סוד בתוכי. ידעתי שאני בת, שאני ילדה, אבל הגוף שלי היה גוף של ילד. זכור שמדובר בשנות ה–50 וה–60 בניו יורק – אין מחשב, אין אינטרנט, אין קבוצות תמיכה. לא היתה לי שפה לבטא בכלל את הרגשות האלה. הייתי ממש בתוך כלא. סבלתי מאוד. הרגשתי שאני שקרנית. ב־50 השנים הבאות חייתי למעשה בשקר, חיים של מישהו אחר”.
סמית למדה סוציולוגיה באוניברסיטה, שם נחשפה לרעיון הקיבוץ והחליטה לבקר בישראל. בביקורה בארץ החלה להתקרב לעולם הדתי, נישאה לאשה והשתיים החלו בתהליכי חזרה בתשובה. “אמרתי לאלוהים שאני מוכנה לעשות איתו עסק”, היא מספרת, “אני מוכנה לעשות כל מה שהוא יגיד לי, לשנות את כל החיים שלי ולחיות כחרדייה, לבחור בדרך המחמירה ביותר – אם הוא רק יעשה לי נס גדול, ויקרה אחד משניים: או שאקום בבוקר ואמצא את עצמי בגוף של אשה, או שאשאר בגוף של גבר וכך יהיו גם המחשבות והתחושות שלי. לא יכולתי לשאת יותר את הפרדוקס של החיים שלי – שאני מרגישה דבר אחד וחיה בגוף אחר”.
יסכה סמית: “אמרתי לאלוהים שאני מוכנה לעשות איתו עסק. אני מוכנה לחיות כחרדייה, אם רק יעשה לי נס גדול. לא יכולתי לשאת עוד את הפרדוקס של החיים שלי, שאני מרגישה דבר אחד וחיה בגוף אחר”
קיימת את הצד שלך בעסקה?
“כן. עליתי לירושלים ונכנסתי לעולם החרדי, במסגרת של חב”ד. אשתי ואני הולדנו שישה ילדים והייתי יו”ר בית חב”ד ברובע היהודי. קיבלתי על עצמי את דרך החיים הזאת, אבל לאט לאט איבדתי את עצמי. כל החיים נפלו עלי. ב-1991 התגרשתי ויצאתי בשאלה. הרגשתי שאין לי מקום בעולם הדתי, שאם הייתי מגלה לסובבים אותי מה אני מרגישה, היו מאשפזים אותי בבית חולים לחולי נפש. חשבתי גם שאני היחידה בעולם שיש לה ההתמודדות הזאת – גבר שמסתכל במראה ומצפה לראות שם אשה, אבל הוא רואה גבר”.
איך הסביבה שלך הגיבה?
“טרקו מאחורי את הדלת. חשבו שאני נמשכת לגברים. ידעתי שאני לא הומו. זה היה מאוד טראומטי לילדים שלי, ולכן אני ממעטת לדבר על התקופה הזאת”.
בעולם החילוני הכירה סמית לראשונה טרנסג’נדרים ואז הבינה שהיא לא לבד. “לפני 15 שנים הבנתי שיש מפתח שפותח את דלתות הכלא שלי. אני יכולה לצאת לחופשי. ביקשתי מאלוהים שיעזור לי, כי אני לא יכולה יותר לנשום. הבנתי שאני צריכה להתחיל במסע לשינוי המגדר, ואלוהים ידריך אותי.
“ברגע שהבנתי את זה, החיים שלי השתנו. כביכול אלוהים הושיט לי את ידו ואמר: ‘יסכה, אני מוביל אותך’. לכן אין כאן רק שינוי מגדר, אלא תיקון רוחני. התחלתי לחיות את מי שאני באמת: לא בפחד, לא בבושה, לא באשמה. זה היה פיקוח נפש”.
מדוע בחרת לחזור אל העולם הדתי? נשמע שהיה לך כעס גדול על אלוהים, על האופן שבו הוא ברא אותך.
“תמיד האמנתי באלוהים, אבל לא מצאתי את המקום שלי בתורה. היום, אחרי שהשלמתי עם מי שאני, אני מרגישה את הנוכחות של אלוהים בתורה ובחיים שלי. היום אני חיה בלי פחד. אני לא מסתכלת ימינה ושמאלה ולכן אני גם לא מבקשת מאף אחד שיקבל אותי. אני מבינה שקשה להרבה אנשים להבין את מה שעבר עלי, ואין לי ציפיות מהם כלל, ודווקא בגלל זה – רוב האנשים סביבי מקבלים אותי. כשמישהו אומר לי: ‘את מגעילה’, אני אומרת לו: ‘אני מרחמת עליך שככה אתה מדבר לאדם אחר. ברור לי שאתה לא רואה אותי כמי שנבראה בצלם, וזו בעיה רצינית עבורך’. אנשים משתמשים בתורה כדי להצדיק את הפחדים שלהם”.
תחילת המסע
מעמדם של הטרנסים הדתיים הוא מעמד מורכב לא רק בציבור הדתי, אלא גם בקרב הקהילה הלהט”בית הדתית עצמה. אלישע אלכסנדר, גבר טרנס מבית קונסרבטיבי העומד כיום בראש “מעברים”, ארגון טרנסג’נדרים ישראלי, טוען ש”יש מחשבה שמכיוון שיותר קל לקבל הומואים ולסביות דתיים, הם יעדיפו להתייחס פחות לנושא הטרנסי והביסקסואלי, כדי שזה לא יהרוס להם את המאבק. לא מעט הומואים ולסביות דתיים חיים בתחושה שהציבור הדתי יכול להכיל הומוסקסואליות ולסביות, אבל טרנסים זה כבר ‘הארד קור’. אני לא בטוח כמה האמירה הזאת מעוגנת במציאות. מהמציאות שאני מכיר, לפעמים דווקא הנרטיב הטרנסי מתקבל יותר בקלות אצל דתיים, כי לא מדובר בנושא מיני מובהק, אלא בתחושה של אי־הלימה בין האדם לבין גופו, שלא קשורה למין. העיסוק במיניות קשה לקהילות שמרניות, ולכן דווקא הטרנסיות יכולה להתקבל יותר. הרבה פעמים הדת היא תירוץ לטרנספוביה, כשבעצם מדובר כאן בפיקוח נפש: מחקרים מראים ש-41 אחוזים מהאנשים הטרנסים ניסו להתאבד, בין היתר בגלל חוסר קבלה ומניעת גישה לטיפול רפואי. אם רוצים פתרונות הלכתיים, הנה כיוון לפתרון – יש כאן פיקוח נפש”.
הסופרת יעל משאלי, העוקבת בשנים האחרונות אחר המתרחש בקהילה הגאה, סבורה שהטרנסיות מאתגרת לא רק את הקהילה הלהט”בית הדתית, אלא את הקהילה הלהט”בית בכללותה. “הקהילה הגאה כולה שמה לעצמה למטרה בשנה האחרונה להחזיק חזק את הטרנסים ולהילחם על הזכויות שלהם. המצב בקהילה הלהט”בית הדתית דומה. המצב בחברה הדתית עדיין לא מזהיר. האם גבר טרנס יוכל לעלות לתורה בבית הכנסת, או להיות חזן? אני לא יודעת אם ייתנו אפילו להומו דתי מוצהר להיות חזן בבית הכנסת שלי, ביישוב שוהם. אני לא אופטימית. נכון שהמצב יותר טוב מבעבר, אבל בקהילות השמרניות הרגילות, אני חושבת שזה עדיין לא יעלה על הדעת”.
איך, לדעתך, השינוי יכול להתרחש?
“העובדה שהיום ברור לנו שהומואים ולסביות יכולים להיות דתיים והם לא צריכים להוציא את עצמם מן הקהילה הדתית היא תולדה של עבודה מאוד קשה של ההומואים והלסביות עצמם. תהליכי היציאה מהארון, הסיפורים האישיים, המאבק הציבורי, העבודה מול הרבנים – כל זה הוכיח את עצמו. כשתהיה מסה כזו של טרנסים דתיים שייצאו מהארון בגלוי, משהו ישתנה. אני מקווה שהלהט”בים הדתיים יעשו בשביל חבריהם הטרנסים אותה עבודה שנעשית בעולם הלהט”בי הכללי. זה יכול לקרות רק אם ההומואים והלסביות הדתיים באמת ירגישו בטוחים בעצמם”.
דניאל יונס, יו”ר ארגון ההומואים הדתיים “חברותא”, מספר ששאלת ייצוג הטרנסים הדתיים במסגרת הארגונים ההומו־לסביים הדתיים עלתה על סדר היום של “חברותא”. “שאלנו את עצמנו עד כמה אנו יכולים לייצג את הטרנסים הדתיים, אבל לא מכיוון שחששנו שהחברה הדתית תתקשה להכיל אותם”, הוא טוען, “אלא בשל המחויבות שלנו כלפי ההומואים הדתיים. זו הסיבה, אגב, שלא חברנו לארגונים של לסביות דתיות. אנחנו מייצגים חברות שונות עם צרכים שונים, ולא יהיה נכון עבורנו לעסוק גם בחברות אחרות, אף שהן קשורות ושלובות זו בזו. אנחנו יודעים היטב מתי לשתף פעולה ולעבוד יחד, אבל חשוב לנו לשמור על המקום שלנו. אני יודע, למשל, שיש לא מעט הומואים דתיים צעירים, שרק מתחילים את המסע שלהם, ואם הם יגיעו למפגשים של ‘חברותא’ שישתתפו בהם גם לסביות וגם טרנסים, זה עלול להרתיע אותם – לא בגלל הטרנסים והלסביות עצמם, אלא משום שאדם מרגיש נוח יותר עם הסביבה שדומה לו, עם קבוצת השייכות הקרובה אליו. לכן החלטנו לשמור על אוטונומיה של הארגונים השונים”.
ובכל זאת, קבוצת הטרנסים הדתיים קמה בעקבות יוזמה של “חברותא” ושל “בת קול”, ארגון הלסביות הדתיות.
“נכון. הבנו שאוכלוסיית הטרנסים הדתיים היא אוכלוסייה שאנחנו לא מצליחים לתת לה את המענה שהיא זקוקה לו. ביוני אשתקד יזמנו מפגש ראשוני יחד עם ‘בת קול’ בנושא טרנסים, ומאז קמה ומתפתחת קבוצה של טרנסים דתיים. אנחנו עומדים לצדם ותומכים במאבק שלהם. לאחרונה, למשל, פורסם המסמך של ארגון רבני ‘בית הלל’ (ארגון רבני ליברלי בציונות הדתית, א”ה) בנושא הומואים ולסביות, ועלתה דרישה לגיטימית לגמרי מצד הטרנסים להתייחס גם אליהם, מה שלא קרה. אז מצד אחד בירכנו את רבני בית הלל על ההצהרה שלהם, ומצד שני טענו כלפיהם שזה לא מספיק, והם צריכים לעשות צעד נוסף”.
כמו אלכסנדר, גם יונס סבור שהזהות הטרנסית קלה יותר לעיכול מבחינה דתית. “כשלמדתי בישיבה לפני עשר שנים, שאלו את אחד הרבנים אם אשה טרנסית צריכה לשבת בעזרת הנשים או בעזרת הגברים, והוא ענה שאם היא נראית כמו אשה, מובן שהיא צריכה לשבת בעזרת הנשים. זה היה מובן מאליו מבחינתו. מבחינה הלכתית קל יותר להתמודד עם מעמדם של טרנסים. אבל באופן מעניין, לחברה הרבה יותר קשה להכיל אותם. קורה כאן תהליך הפוך: להלכה קל יותר להתמודד עם מה שלחברה הרבה יותר קשה להתמודד איתו. דווקא להלכה זה יחסית נוח – את נראית כמו אשה, את יושבת בעזרת הנשים; אתה נראה כמו גבר – מקומך בעזרת הגברים. הציבור, לעומת זאת, עוד לא שם”.
דיני נפשות
הרב רונן לוביץ, רב היישוב ניר עציון, פירסם לפני 20 שנה את המאמר הראשון של רב אורתודוקסי ישראלי בנושא הומוסקסואליות. מאמרו החלוצי סימן את יריית הפתיחה של העיסוק הלהט”בי בציבור הדתי בארץ, וכיום, שני עשורים לאחר מכן, גם לוביץ מבין שההתמודדות הבאה של העולם הדתי היא עם עולמם של הטרנסג’נדרים.
לוביץ חבר בארגון רבני “בית הלל”. על המסמך שפירסם הארגון באפריל השנה, הקורא להכלת הומואים ולסביות בציבור הדתי אך מתעלם מטרנסג’נדרים, הוא אומר: “כששלחו לי את המסמך להערות, נכתב שם שהוא עוסק ב’להט”בים’. היה לי ברור שרוב החברים ב’בית הלל’ לא שמו לב לכך שאין התייחסות לטרנסג’נדרים. קל לציבור הדתי להשתמש במלה ‘להט”בים’: דתיים לא אוהבים להגיד ‘הומוסקסואל’, כי יש שם את המלה ‘סקס’; גם המלה ‘הומו’ לא מתאימה, ולא רוצים להגיד ‘משכב זכר’ – אז אומרים ‘להט”בים’ ככינוי כללי להומואים ולסביות, גם אם לא באמת מתייחסים גם לטרנסג’נדרים ולביסקסואלים”.
מה אמרת לחבריך בארגון כשגילית שהמסמך לא עוסק בטרנסים?
“הערתי על כך, והתשובה שקיבלתי היתה שאני צודק, אבל זה נושא מסובך מדי ואי אפשר להתמודד עם הכל בבת אחת. צריך להבין שעבור ‘בית הלל’, אפילו העיסוק בהומוסקסואליות נחשב לפורץ דרך. עוד לפני שהארגון קם קיבלתי פניות מאנשים שאמרו לי שזה צריך להיות הנושא הראשון שהארגון יעסוק בו, וכל הזמן דחינו את זה, כי ידענו כמה זה רגיש, כמה זה מושך אש וכמה זה מסמן אותנו בתור סופר־ליברלים. והנה, כשסוף סוף החליטו לגשת לנושא, עם המון זהירות ועידוני ניסוחים, העיסוק בסוגיית הטרנסים הוא ניסיון להתמודד בעוד זירה, כשלמעשה אנחנו עוד לא נמצאים שם”.
כך או כך, המסקנה של לוביץ היא שאל הטרנסג’נדרים הדתיים יש להתייחס בהכלה ובסובלנות מוחלטת. “צריך לקבל את הטרנסים כמות שהם”, הוא אומר. “נקודת המוצא שלי היא שלכל אחד יש מקום בעולם הדתי, ואם אדם מרגיש כך, חשוב שיהיה לו ליווי של טיפול נפשי שיעזור לו להתמודד, ובמידת הצורך – חשוב לעזור לו לקבל את עצמו כמות שהוא ולסייע לו עם התחושות שלו ועם התגובות של החברה מסביב”.
גם הרב רפי פוירשטיין, מארגון רבני “צהר” השמרני יותר, מדבר על הכלה וסובלנות. “העיסוק בטרנסים הוא עיסוק בדיני נפשות”, הוא אומר. “מהמקרים שאני מכיר, מדובר באנשים שאם הם לא היו עוברים את התהליך שהם עברו, היה חשש לחייהם. מבלי לדון בשאלה אם התהליך עצמו מותר מבחינה הלכתית, הרי ברגע שאדם עובר אותו, אני מקבל אותו כמות שהוא. אני לא אומר את זה כדי להיות נחמד וליברלי, אלא משום שיש כאן מצב של פיקוח נפש, ולכן אני מסתמך על דעות הלכתיות שסבורות שהאדם נקבע על פי הנראות החיצונית שלו”.
פוירשטיין מסייג את דבריו ומוסיף כי “כל עוד מדובר בהתנהלות של אדם בינו לבין עצמו, אני מקבל את זה. אבל אם מדובר בדמונסטרציה, בהתנהגות הפגנתית – זה כבר משהו אחר. אני לא מתערב לאנשים בחיים האישיים שלהם ואני לא חושב שההלכה צריכה להתערב בחיים האישיים של אנשים, אבל לבית כנסת יש כללים מסוימים וצריך לכבד אותם. אם הומוסקסואל מגיע לבית כנסת מחובק עם בן הזוג שלו, אגש אליו ואגיד לו בנימוס ובאדיבות שלא כך מתנהגים בבית כנסת. כך גם לגבי טרנסים – אני מקבל את האדם שעומד מולי, אני מוכן שהוא יעלה לתורה ויהיה חזן, כל עוד אין כאן עניין הפגנתי שעניינו לזעזע את אמות הספים של העולם היהודי. כל עוד אדם מכבד את כללי הקהילה ומתנהג לפיהם, מבחינתי זה בסדר גמור”.
אבל יש ספקטרום רחב בין התנהגות של אדם בחייו הפרטיים לבין הפגנה. אם נחזור לדוגמה של הומו דתי, כשהוא יעלה לתורה בבית הכנסת לרגל נישואיו לבן זוגו, האם בית הכנסת ישתתף אתו בשמחה? האם, לדוגמה, יזרקו עליו סוכריות, כמו על כל חתן אחר?
“אירוע כזה נראה בעיני כסוג של הפגנה ולכן אני לא תומך בו. אני סבור שיש בהלכה ממד של הקרבה, ולפעמים צריך להרים ידיים. אני יודע שזה לא תמיד נוח לעיכול לאנשים שרוצים שיקבלו אותם בדיוק כמו שהם, אבל יש גבולות. אני חושב שדווקא במקרה של הטרנסים, אין כאן כל כך צורך בהקרבה, כי כאמור, אם אדם מופיע בבית הכנסת כגבר או כאשה, אני לא מפשיט אותו מבגדיו. אני מקבל את השינוי שהוא עבר”.
עצה מהרב סולובייצ’יק
דנה פרידמן: “החלטתי לנסות להתפלל בבית כנסת אורתודוקסי מודרני. עדיין חששתי, כי היו שם אנשים שהכירו אותי מעזרת הגברים. החלטתי שאם יקימו מהומה, אלך ולא אחזור. אבל זה לא קרה”
דנה פרידמן, בת 51 מניו יורק, עדיין חוששת לספר לחבריה בבית הכנסת האורתודוקסי במנהטן על השינוי שעברה. היא גדלה בניו ג’רזי, בת למשפחה אורתודוקסית מודרנית, וכבר בילדותה הרגישה קרע פנימי.
“גדלתי כילד”, היא מספרת, “לימדו אותי שבנים עושים דברים מסוימים ובנות עושות דברים אחרים. הרגשתי מגיל מאוד צעיר שזה לא נכון לי, אבל לא הצלחתי לבטא את זה במלים. אני זוכרת שכילד ניסיתי לשחק עם בנות, אבל בגיל 5, כשאתה נראה כמו בן, הבנות לא רוצות לשחק איתך. הנורמות המגדריות היו הרבה יותר נוקשות בשנות ה–70. אף פעם לא הייתי טובה בלעשות דברים של בנים”.
גם השיח בקהילה האורתודוקסית־מודרנית באותן שנים לא סייע לה להשלים עם הזהות שלה. “בבית הספר שבו למדתי, העולם היה מחולק כך שהאורתודוקסים הם הטובים וההומואים הם הרעים”, היא אומרת, “ולכן לא יכול להיות הומו דתי: אם אתה הומו, אתה בהכרח רע, ואדם אורתודוקסי לא יכול להיות רע. כשחשבתי שאני בעצם ילדה, התגובה המיידית שלי היתה: זה לא יכול להיות, כי זה לא משהו שקורה ליהודים טובים, אלא רק לגויים. אני יכולה לומר היום בביטחון שאם בגיל 12 הייתי יודעת להגיד שאני בעצם ילדה, זה היה נותן לי נחמה מסוימת”.
בסוף לימודיה בתיכון נסעה פרידמן לישראל, ללמוד בישיבה אורתודוקסית מודרנית לנערים אמריקאים. באותה תקופה בחרה להדחיק את תחושותיה ולנסות להשתלב בחברה הגברית. לעולם הטרנסי נחשפה כשהתחילה ללמוד מוזיקולוגיה בקולג’. ב-1990 החלה בתהליכי השינוי המגדרי, ובתוך כך עזבה את העולם הדתי. רק ב-2008 מצאה את עצמה חוזרת, בהדרגה, אל האורתודוקסיה המודרנית. “גרתי אז ליד בית כנסת של חב”ד במנהטן”, היא מספרת, “וממה שהכרתי, חסידי חב”ד הם לא כל כך שיפוטיים, אלא מעוניינים בעיקר בקירוב אנשים ליהדות. התחלתי להתפלל שם, וקיבלו אותי. באותה תקופה השתתפתי בתכתובת אי־מייל של טרנסים אורתודוקסים מכל רחבי העולם, וכך הכרתי אנשים שמתאמצים מאוד כדי להישאר דתיים. הרגשתי שאם יש אנשים שעושים את המאמץ הזה ומצליחים בו, גם אני חייבת לנסות.
“בהמשך הכרתי בית כנסת אורתודוקסי מודרני לא רחוק מהבית שלי”, היא ממשיכה, “החלטתי לנסות להתפלל שם. עדיין חששתי ולא רציתי לדבר עם אף אחד, כי היו שם אנשים שהכירו אותי כשעוד התפללתי בעזרת הגברים של בית הכנסת. החלטתי ביני לבין עצמי שאם מישהו מקים מהומה מפני שאני שם, אני הולכת ולא חוזרת. אבל זה לא קרה, מ-2008 ועד היום. היום אני חיה כיהודייה אורתודוקסית ומשתדלת לקיים אורח חיים דתי. אני לא מתחבאת מאף אחד, ואם ישאלו אותי בבית הכנסת, אני אספר את הסיפור שלי – אבל לא אדבר על זה מיוזמתי ולא אנופף בזה”.
אילו קונפליקטים מתעוררים בחיים של אשה טרנסית אורתודוקסית?
“זה אולי יפתיע אותך אם אומר שאני לא מרגישה שיש קונפליקטים כאלה. אני יודעת שיש פסקי הלכה שליליים, אבל יש גם הרבה פסיקות חיוביות כלפי טרנסים. ככלל, הרבה פעמים רבנים מעדיפים לא להתייחס לנושא ברצינות, אלא לשלול אותו מיד. רבנים מתחילים להתעצבן ולהיות רגשנים, אבל אתה לא יכול להיות רגשן כשאתה עוסק בהלכה.
“את השיעור הכי חשוב בנושא הזה קיבלתי מהרב סולובייצ’יק (ממנהיגי האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית בדור הקודם, א”ה). פגשתי אותו ב-1982, והוא אמר לי שכשאני שומעת רבנים, אני צריכה ללמוד להקשיב גם לרטוריקה שלהם. רבנים שמפחדים מדבר מסוים ולא רוצים להתייחס אליו בצורה מלומדת, יגידו את מה שהם מרגישים, בלי קשר לעובדות. הרב סולובייצ’יק אמר לי (בהקשר של לימודים אקדמיים, א”ה) שלפני שאני שומעת רב, אני צריכה להבין מהי האג’נדה שלו. יש אג’נדה מאחורי המלים של הרבנים, וצריך לשמוע אותה ולזהות אותה לפני שמקשיבים להם. ברגע שאתה מסתכל על רב כעל בן אדם, אתה רואה שגם לו יש אג’נדות, אך הוא מנסה להסוות אותן. זה עוזר לי כשאני מתמודדת עם רבנים טרנספובים. יש להם אג’נדה, עוד הרבה לפני שמגיעים להלכה”.
פרידמן אמנם שהתה בישראל רק שנה אחת, אך היא באה לבקר מפעם לפעם אצל קרוביה בירושלים ובתל אביב. בבני ברק, שם מתגוררים קרובי משפחתה החרדים, היא ממעטת לבקר. בכל הקשור להבדלים בין ישראל לארצות הברית, פרידמן סבורה שישראל מתקדמת יותר ביחסה לטרנסג’נדרים. “לכם היתה כבר ב-1998 דנה אינטרנשיונל”, היא אומרת, “באמריקה הדברים קורים יותר לאט. אבל בכל מה שקשור לקהילות הדתיות, אני חושבת שהמצב בארצות הברית ובישראל די דומה. גם כאן וגם בישראל האורתודוקסיה מפחדת מכל דבר שהוא קצת שונה, ויש הרבה בורות בקרב רבנים. לא מזמן הלכתי לשמוע שיעור של רב אחד שדיבר על טרנסים דתיים, והיה ברור שהוא יודע מעט מאוד על הנושא. הוא מעולם לא פגש טרנס דתי. אמרתי לו שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, וכדאי שהוא לא ידבר על נושא שהוא לא מבין בו. אני חושבת שבישראל, בגלל המציאות המסוכסכת שלה, אין כל כך פנאי להילחם נגד טרנסג’נדרים. בישראל רבים על אדמה ועל אמונות דתיות, לא על היחס לטרנסים. כאן, בארצות הברית, יש לרבנים זמן לדבר על דברים שהם לא מבינים בהם”.
אם את ביקורתית כל כך כלפי האורתודוקסיה, מדוע בחרת לחזור אליה אחרי כל כך הרבה שנים? מדוע לא הצטרפת לתנועה הרפורמית או הקונסרבטיבית?
“אני מכבדת מאוד רפורמים וקונסרבטיבים, אבל אני לא מסוגלת להתחבר ליהדות כזו. אם אין אמונה בכך שהתורה באה מאלוהים, אין סיבה להיות אדם דתי. אין טעם לקיים מצוות אם המקור שלהן איננו אלוהי, אם יסודן בטעות. לכן, עם כל הקשיים, אני נשארת בעולם האורתודוקסי”.
מה חז”ל היו אומרים
ליאור ברויזבה: “בקהילה הרפורמית אין להם שום בעיה איתי. זו אווירה אחרת. הם הרבה יותר פתוחים וסובלנים. אני לא מרגיש שאני מסתיר סוד, שמעקמים את הפרצוף מולי. מקבלים אותי כמו שאני”
אם היהדות האורתודוקסית עושה כעת צעדים ראשונים, מהוססים, לעבר הכלה של טרנסג’נדרים דתיים, היהדות הרפורמית פתחה את שעריה לטרנסג’נדרים באופן רשמי כבר בנובמבר 2015. הרב ריק ג’ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות הרפורמית בארצות הברית, פירסם אז קריאה לקהילות הרפורמיות לקבל את כל הזהויות המגדריות והמיניות; לפנות לטרנסג’נדרים בשמות שבחרו לעצמם ובהתאם לזהותם המגדרית; לקיים שיח בנושא ולעורר מודעות אליו, ובמידת הצורך אף לבנות בבתי הכנסת ובמחנות הקיץ של התנועה תאי שירותים ללא שיוך מגדרי. “יש לנו מחויבות ארוכת שנים להכיל בקרבנו בני אדם שבדרך כלל נמצאו בשולי החברה”, כתב אז ג’ייקובס, “עבורנו לא מדובר רק בנושא של תקינות פוליטית, אלא בפתיחת אפשרויות תיאולוגיות”.
ליאור ברויזבה, בן 27 מראשון לציון, חבר הקהילה הרפורמית בעיר, יצא מהארון כטרנסג’נדר לפני כשבע שנים. “כבר כשהייתי בן 15 הרגשתי משהו שונה”, הוא מספר. “חשבתי שאני לסבית גברית והנחתי שזה יעבור עם הגיל. לא ידעתי שיש טרנסג’נדרים – הכרתי רק הומואים, לסביות וסטרייטים. רק בסביבות גיל 20 הכרתי טרנסג’נדרים, והבנתי שזה מה שאני מרגיש. התחלתי להתקרב לטרנסים, לחקור ולנסות להבין, והמפגש איתם נתן לי את הביטחון לצאת החוצה. השנה הראשונה של התהליך שעברתי היתה מאוד קשה, אבל ידעתי כל הזמן הזה שזה מה שאני צריך לעשות”.
ברויזבה, שגדל כחילוני, התקרב בהדרגה לעולם הדתי. “יש לי אהבה לדת”, הוא אומר, “אני אדם מאמין, אבל תמיד חשבתי שלא אוכל באמת להיות דתי, שהעולם האורתודוקסי לא יקבל אותי. כשהתחלתי לקחת הורמונים ולהיראות כגבר, פגשתי חסיד חב”ד שהציע לי להניח תפילין ולבוא לשיעורים שלו. הוא לא ידע על התהליך שעברתי. השיעורים עניינו אותי מאוד, אך בשלב מסוים החב”דניק גילה שאני טרנס, ונבהלתי. הפסקתי לבוא לשיעורים”.
וכל הזמן הזה היה גם קושי מול אלוהים?
“כן. היה כעס. שאלתי את אלוהים למה הוא ברא אותי ככה, למה הוא לא מאפשר לי להתקרב. אני לא יכול להגיד שמצאתי תשובות. זה משהו שמשלימים איתו לאט לאט. היום יש כבר סוג של פיוס עם אלוהים”.
ברויזבה גילה במקרה שבעיר מגוריו, ראשון לציון, פועל בית כנסת רפורמי. “כשסיפרתי על זה בקהילה הרפורמית, אנשים אמרו לי: ‘או־קיי, מה עוד חדש?’ לא היתה להם שום בעיה איתי. זו אווירה אחרת. הם הרבה יותר פתוחים, הרבה יותר סובלנים. בקהילה הרפורמית אני לא מרגיש שאני מסתיר סוד, אני לא מרגיש שמעקמים את הפרצוף מולי. מקבלים אותי כמו שאני. זה פשוט אני. אי אפשר לתפוס בעלות על אלוהים, ואני לא צריך לבקש רשות מאף אחד כדי להאמין באלוהים ולהיות דתי”.
אתה מרגיש שמצאת את מקומך?
“כן. בית הכנסת הוא חלק משמעותי מהחיים שלי, ואני שם כדי להישאר. זה העולם שלי. אני יודע שגם העולם האורתודוקסי עושה צעדים לקראת הכלה של טרנסים, אבל אין מה להשוות לעומת מה שקורה בעולם הרפורמי. יש לאורתודוקסיה עוד כברת דרך ארוכה ללכת, וכך גם לעולם הקונסרבטיבי. גם היום, למרות שעברו כמה שנים, אני לא בטוח שהיו מקבלים אותי בבית כנסת אורתודוקסי. נכון שיש יותר פתיחות לעומת מה שהיה בעבר, אבל זה לא מספיק”.
“ליאור הגיע לקהילה שלנו לפני כשנתיים”, מספרת הרבָּה תמרה שיפרין, מנהיגת קהילת “אחוות ישראל” בראשון לציון המשתייכת לתנועה הרפורמית. “אמרתי לו שאנחנו שמחים לקבל כל אחד, בלי קשר למצבו המשפחתי או לנטייתו המינית. אנחנו לא סובלנים אלא פלורליסטים – אנחנו שמחים על המגוון. זו המדיניות הרשמית שלנו”.
האם גם במסורת היהודית את מוצאת עמדה פלורליסטית כלפי להט”בים?
“צריך לזכור שהיהדות לא עוסקת בזה הרבה: העיסוק העיקרי בעניינים של מיניות נמצא דווקא בנצרות. קשה לי להיכנס לראש של חז”ל, אבל אני לא חושבת שהנושא הלהט”בי חרה להם אז כפי שהוא חורה לרבנים אורתודוקסים היום. אני מאמינה שהם היו מכילים יותר. הרבנים היום מושפעים מהעולם הנוצרי ומתפישות רפובליקאיות, והם מגיבים כלפי זהות להט”בית שמתחילה להיות גלויה. זה מאיים עליהם, ולכן חלקם מגיבים בהדרה. התנועה הרפורמית ככלל נוחה יותר למי שמחפש את אלוהים ואת הקירבה ליהדות, והערכים שלו לא בהכרח תואמים את הערכים האורתודוקסיים”.
תורה ומציאות
האם העולם האורתודוקסי אכן מסוגל לעשות כברת דרך ביחסו לטרנסג’נדרים? האם יש להלכה כלים להתמודד עם חוויית החיים שלהם?
קולותיהם של רבנים כמו לוביץ ופוירשטיין אינם מייצגים את הזרם המרכזי של האורתודוקסיה. רבנים שמרנים יותר דוחים את הטרנסג’נדריות על הסף, וגם הציבור הדתי ברובו מסתייג מהנושא.
הרב חיים נבון, ר”מ במדרשת לינדנבאום, סופר ופובליציסט, הנחשב מתון יחסית, סבור כי על הטרנסים “לקבל את טבעם המולד”, כלשונו. “הטרנסג’נדרים נמצאים היום במוקד התרבותי והחברתי של התרבות הלהט”בית ושל העימות התרבותי בחברה המערבית”, אומר נבון. “תראה מה קורה בארצות הברית סביב השאלה אם מותר לדרוש מגברים ביולוגיים שייכנסו רק למלתחות הגברים. יש סיבה שדווקא הטרנסים נמצאים היום בחזית הדיון. בניגוד להומוסקסואלים, שרבים מהם אומרים: ‘ככה נולדתי’, הטרנסג’נדרים נתפשים היום כמבטאים מסר הפוך: לא חשוב איך נולדתי, חשוב איך אני בוחר להיות. זה מתחבר לאמירות שלפיהן מגדר אינו שתי אופציות בינאריות אלא סקאלה וכן הלאה. האמירות הללו סותרות יסודות בסיסיים מאוד של היהדות. לא מדובר רק בפסוק ‘לא ילבש גבר שמלת אשה’. כאשר נאמר בפרשת בראשית: ‘על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד’, התורה מסמנת כאן ייחוד בסיסי של גברים, של נשים ושל הקשר ביניהם”.
אבל ניתן, כפי שעושים רבנים אחרים, לפחות להפריד בין האדם ובין התופעה.
“בהחלט. כבר שנים רבות אני מדגיש בכל מקום ששואלים אותי שאסור להעליב בעלי נטייה חד־מינית בכינויים כמו ‘חולים’ או ‘סוטים’. זה בהחלט נכון גם בנוגע לטרנסג’נדרים. בוודאי שאלו אנשים שבאים מתוך מצוקה אישית חמורה. זה לא סותר את השיפוט השלילי של התופעה התרבותית והחברתית. נכון שאצל טרנסים קשה יותר לסמן את ההבחנה בין האדם לבין התופעה. אצל אדם בעל נטייה הומוסקסואלית, האיסור החמור מן התורה מתמקד במעשה מאוד ספציפי. אצל טרנסג’נדרים, מלבד האיסור החמור על ניתוח לשינוי מין, הפסוק ‘לא ילבש גבר שמלת אשה’ אוסר על כל תבנית ההתנהגות שמחקה מגדר אחר”.
מה תגיד אם כן לטרנסג’נדר דתי שיישב מולך?
“אני לא אעודד אדם להזדהות עם מגדר אחר. הפסוק ‘לא ילבש גבר שמלת אשה’ איננו רק איסור נקודתי, אלא דרישה מהאדם לקבל את טבעו המולד. הרבה אנשים מרגישים אי־נוחות – לפעמית קיצונית – עם עצמם, ועם היבטים שונים של אישיותם ושל גופם, גם בלי קשר למין ולמגדר. את כולם נעודד לקבל את עצמם כפי שהם נולדו, ולא לדחות את ההיבטים הטבעיים המולדים שלהם”.
לעומתו אומר הרב אילעאי עופרן, רב קבוצת יבנה ופסיכולוג בהכשרתו: “המקרה של טרנסג’נדרים דתיים מציב קונפליקט בלתי ניתן לפתרון בין המרחב האובייקטיבי, שמאפיין מערכות משפטיות כמו ההלכה, לבין החוויה הסובייקטיבית שמאפיינת את המצב הקיומי של הטרנס. אצל רוב האוכלוסייה יש הלימה בין החוויה הסובייקטיבית לבין המציאות האובייקטיבית, אבל במקרה של הטרנסים זה אחרת. האם אפשר ליצור שפה אובייקטיבית שתתייחס למציאות סובייקטיבית, והיא עדיין תהיה רלוונטית, או שלכל מערכת משפטית יהיו מקרים שהיא לא מצליחה לנסח להם כללים אובייקטיביים? אני נוטה לכיוון השני”.
כלומר, שיש כאן מציאות שההלכה לא יודעת בעצם איך להתמודד איתה? אבל יש הרי איסורים מפורשים בתורה – כמו האיסור על גבר ללבוש בגדי אשה ולהיפך.
“נכון. האיסור הוא איסור אובייקטיבי, אבל האשה הטרנסית תגיד כנראה שהפסוק ‘לא יהיה כלי גבר על אשה’ לא מתייחס אליה – כי היא לא גבר, אלא אשה בגוף של גבר. מטבע הדברים, פוסק ההלכה אף פעם לא שואל את האדם מה הוא חושב שהוא. כל מערכת חוק מניחה ש’גבר’ ו’אשה’ הן הגדרות שתלויות במציאות האובייקטיבית, ולא בחוויה. העולם המערבי הפריד בין מין לבין מגדר, אבל ההלכה מתקשה להתמודד עם זה”.
ואם היה יושב מולך טרנס דתי, מה היית אומר לו?
“הייתי משתדל בראש ובראשונה להבין את המציאות שלו, להבין את עומק החוויה, את העוצמה שלה. הייתי משתדל לדון בזה לא רק דרך הפריזמה של מותר ואסור. ייתכן שהיכולת שלי לתת פסק היא רק חצי סיפור. ייתכן שקשה להחיל את השפה ההלכתית האובייקטיבית הפשוטה על חלק מחוויות החיים שלו. השפה האובייקטיבית עומדת חסרת מלים אל מול החוויה הסובייקטיבית הזאת. ולכן, הייתי מתחיל את השיחה אתו בראש ובראשונה בענווה גדולה, מתוך אמון לחוויה, מתוך ניסיון להכיר את המציאות ולא לשפוט אותה.
“השאלה היא האם תורה קובעת מה המציאות, או שיש מציאות ועכשיו אנו צריכים לשאול מה התורה אומרת. אני חסיד של האפשרות השנייה: אני שואל את עצמי מה המציאות ופועל מולה. בכלל, אי אפשר לגשת לדיון הלכתי בלי יושר, בלי כנות, בלי להסתכל על המציאות כהווייתה, כולל ההבנה שהחוויה הסובייקטיבית היא חלק מהמציאות. אי אפשר להגיד לאדם לתקן את הרגשות שלו”.